על בתים, אנשים ומה
שביניהם: מבט סקרני על הקשר בין משפחה לבית, אדריכלות, עיצוב ודרך חיים.
צילום וכתיבה - נויה שילוני-חביב. צלמת אדריכלות ועיצוב פנים
נורית ואלי רכס - מוצא 2014
נורית
ואלי הכירו בחיפה בשנות ה- 70. הם עברו לירושלים, נדדו בה בין כמה תחנות, עד
שהחליטו לצאת מהעיר, אז נחתו עם ארבעת ילדיהם ב"שדרות הראשונים" במוצא.
הבית נקנה בשנת 1994, יד ראשונה ממר משה עייני, שהיה רפתן, מראשוני התושבים במוצא.
הבית המקורי נבנה בשנת 1930 לערך ועבר כמה הרחבות מצורתו המקורית - בית קובייתי
צנוע, בהתאם לרוח הזמן. בחצר עמד מבנה נטוש, ששימש כרפת בתקופה החקלאית של היישוב.
הרפת נבנתה מלבני מוצא אדומות, שיוצרו בבית החרושת הסמוך הידוע עד היום בכינויו –
הבית האדום.
לרוב,
האנשים שקנו בתים בסביבה הרסו את המבנים הראשוניים ובנו שוב מהתחלה. אלי, אדריכל ותיק בירושלים, החליט לשמר את הקיים, ולתכנן בית חדש שישולב בו. הוא ראה באילוץ זה אתגר
אדריכלי.
 |
| מימין: יאן (בן זוגה של שני), שני, נטע, נורית ואלי |
 |
| בספר על תולדות מוצא, מפת הבתים הראשונים. בית כרובי/עייני הוא ביתה של משפחת רכס כיום (שלישי מלמטה, צד ימין) |
הבית המקורי שימש כעוגן לשאר חלקי הבית. המטבח – כיאה לסגנון של אז, נבנה כחדר סגור, וכך נשאר עד היום. למרות שבשנות ה- 90 היה מאוד מקובל ואופנתי לעצב מטבח בחלל פתוח, אלי, שהוא בשלן גדול, החליט להשאירו כך, ומציין זאת כיתרון – הבית אינו מתמלא כולו בריח ובאדים בזמן הבישול. למטבח יש גם דלת יציאה אל החצר, דרך מרפסת שירות. הפתח הנוסף מאוורר את המטבח כלפי חוץ, ומאפשר גישה ישירה ונוחה אל החצר ואל המרחב שתחת הפרגולה.
 |
| היציאה מהמטבח, מובילה אל החצר |
 |
| חלון בצד הבית המקורי (ימין) וחלון באזור ההרחבה (שמאל) |
 |
| שסק, אספקה מהגינה |
 |
| חזית ההרחבה של הבית |
בשלושת
ימי השלג של החורף האחרון, עובדת היות המטבח חדר מופרד היוותה יתרון גדול: הדלת נסגרה, שטיח הונח על הרצפה ותבשילים שבושלו בכיריים של גז הפחיתו את עוצמת הקור העז.
 |
| דלת היציאה אל החצר האחורית (בעבר היתה הכניסה הראשית) חלל הסלון והכניסה אל המטבח |
במהלך השיפוץ, הורחב הבית בשטחו ובגובהו. נבנו בו חדרים נוספים שיועדו לפינת אוכל וסלון, וכן קומה נוספת למגורים ולחדרי שינה. חלל הסלון נבנה עם תקרת קורות גבוהה ומחודדת. ואולם, לאחר שעברו להתגורר בבית, הבינו שמיקום חדר השינה אינו מוצלח. החדר פנה לרחוב, שהיווה מקור לרעש. לכן ביצעו שינויים – חדר השינה עבר למיקום הסלון הגדול עם התקרה הגבוהה, והסלון מוקם בפינת המשפחה הקטנה יותר. וחדר השינה המקורי? הפך לחדר איחסון.
 |
| הסלון היום, בעבר חדר משפחה |
כעת, כשחדר השינה גדול במיוחד, יש בו מקום לפינת עבודה ולפסנתר, ועבודות ציור רבות תלויות על קירותיו. העתק ברונזה של הפסל "נמרוד" ניצב בפינה. בחדר יש חלונות ופתחים גדולים הפונים לחצר היפה – "ירושה" עיצובית מייעודו לשמש כסלון הבית.
 |
| חדר ההורים היום |
 |
| תמונות בני המשפחה והשראות על החלון הגדול בחדר שינה |
אחת
הפינות השימושיות בבית היא פינת האוכל, עם שולחן העץ והספסלים המסיביים. את השולחן
קנו בזמנו בירושלים, ואת הספסלים קיבלו בירושה מבית החולים דנציגר בתל אביב, אותו
ייסד סבה של נורית, פליקס דנציגר. הם שימשו שם ספסלי המתנה.
בשנת
1984 התגלתה אצל נורית טרשת נפוצה. מחלה קשה שבגינה תנועתה מוגבלת ושאיתה היא
מתמודדת באומץ.
בעת שנכנסו לביתם, ביטויי המחלה היו קלים, והידרדרות לא נראתה
באופק. לכן סוגיית הנגישות לא נכללה בשיקולי השיפוץ. עם השנים, כאשר עלה הצורך,
היה קל מאוד להתאים את מפלס הקרקע לצורכיה של נורית. מעקה יד הוסף לאורך שביל
הכניסה ורמפה קלה מעץ מובילה אל דלת הכניסה ומאפשרת לה התניידות עם ההליכון.
בזמנו, אלי תיכנן את הסלון (במקומו המקורי) עם דלת רחבה, וכרגע הדבר מהווה יתרון
גדול ומעבר נוח. לפני כמה שנים הבנים הקיפו את הגינה בשביל עץ, כדי שנורית תוכל
לגשת אל הפרחים והצמחים שלאורכה.
נורית אוהבת לתלות כביסה בחוץ, "כך הבגדים פרושים באוויר ולא מתכווצ'צ'ים".
מקום תליית הכביסה היום היה בעבר הכניסה הראשית לבית. מסדרון ומעבר נוח מוביל מקצה
לקצה על ציר הבית. עצם הפעולה מקנה לה סיפוק והנאה רבה. "בכל פעם שאני יכולה
ללחוץ על אטב הכביסה, אני מאושרת".
 |
פינת הכביסה היום. בעבר, אזור הכניסה הראשית אל הבית
|
היא
עוסקת בטיפול הבעתי באמצעות אמנות. בעודה מאובחנת במחלה, עשתה את הסטאז' עם ילדים
חולי סרטן שעמדו לפני ניתוח בבי"ח הדסה. נורית לא מוותרת - היא נוהגת, מנגנת
בפסנתר, מציירת ומלמדת ציורי מנדלות. בדיקות שונות מראות שלפעולות אלו יש השפעה
במניעת הידרדרות המחלה. כל פעולה שהיא עושה, מבחינתה, היא ריפוי. המחלה מתקבלת
אצלה בהשלמה, האנשים בקרבתה מוסיפים את עזרתם. אופטימיות זה שם המשחק, במיוחד עתה
– לאחר שנולד נכד ונין ראשון מבנימין, בנם הבכור.
ברחבי
הבית מצויים מגוון ציורים ופסלים מעשי ידי בני המשפחה, בשלבים שונים בחייהם.
היצירתיות והנטיות האמנותיות של בני הבית הגיעו בין השאר מאביה של נורית – הפסל יצחק
דנציגר ז"ל.
 |
| דלת הכניסה אל הבית והמדרגות אל הקומה השנייה |
 |
| "המלכה מגרשת את המלך", ציור של נורית |
הרפת
הנטושה בחצר קסמה לכולם. יואב, הבן השני, דחף לשפצה ולהפוך את המקום לסטודיו – חלל
יצירה לכל בני המשפחה. בשיפוץ נשמרו הלבנים האדומות המקוריות של המבנה.
 |
| מבט אל הסטודיו, שמרו על לבני מוצא |
בתוך
הסטודיו נמצא כל מה שאמן חולם עליו – כלים ומשטחי עבודה וציור, אבניים ותנור שריפה
לקרמיקה. יואב, מעצב תעשייתי מוכשר, מתגורר כרגע בלונדון, בביקוריו בבית הוריו
בונה ומייצר דגמים חדשים לעבודותיו. שני, הבת השלישית, מבלה בסטודיו שעות רבות ביצירת
כלי קרמיקה ובעשייה אמנותית עם חברים.
הבית
באופיו הוא בית מארח. אלי מזמין חברים בהזדמנויות שונות ופותח שולחן גדול בחצר עם
מיטב מבישוליו. חבריה של נטע, הבת הקטנה, מתאספים ומנגנים סביב אותו שולחן בנוהג
קבוע.
שני ונטע
(בשנות ה20 לחייהן) גדלו מגיל ילדות בבית זה. חדרי הילדות שלהן נמצאים בקומה
התחתונה וכעת משמשים כחדרי ארוח.היום, הקומה השנייה היא אגף הצעירים ושם מתגוררים שני ובן זוגה יאן, ונטע, שמגיעה בסופי שבוע מהצבא. הקומה כוללת שני חדרי שינה, חלל משותף, אמבטיה ויציאה למרפסת גג, היוצרים יחידה אוטונומית. כך זוכים אלי ונורית לשקט ופרטיות, גם כשהבית שוקק.
כלבה
ותיקה ומספר חתולים שסובבים בבית נהנים גם הם מאהבה רבה, טיפול מסור וארוחות
מסודרות, ומוצאים בטבעיות את מקומם בבית הנעים, ובמשפחה השלווה.
 |
| יאן, נורית, אלי, נטע ושני |
